פסק-דין בתיק ע"א 9184/06

1.           בפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן - החוק) (כב' השופט (בדימוס) א' בן הדור, יו"ר, ד"ר א' שמחה, עו"ד י' שבתי-חברים) מיום 27.9.05, בע"נ 1055/04, בה נדחה ערעור שהגיש נועם הולנדר  (להלן - המערער) על החלטת קצין התגמולים שלא להכיר בזכויותיו על פי החוק.

        רקע עובדתי

2.        המערער גויס לצה"ל ביום 14.12.99 ולאחר ששירת בישיבת הסדר שובץ כלוחם בחטיבת גולני. למערער נקבע פרופיל 97, ולא אותר בגופו סימן כלשהו למחלת הסוכרת. כלוחם בחטיבת גולני, שירת המערער ב"קווים חמים", בגזרת עזה, ביישובי גוש קטיף ובהר דב. במהלך שירותו הצבאי, נישא המערער וביקש ממפקדיו לאפשר לו לצאת יותר לביתו על מנת לשהות עם אשתו. המערער טוען כי מפקדיו לא התחשבו במצבו ואף החמירו את היחס כלפיו, עיכבו את תשובותיהם לבקשותיו עד הרגע האחרון וברוב המקרים סירבו להן. המערער טוען כי מצב דברים זה גרם לו למפח נפש, בשל העובדה כי אשתו נותרה לבדה ביישוב "פני קדם" - יישוב מבודד באזור גוש עציון - ובשל החשש להתערערות התא המשפחתי שזה עתה נוצר. המערער טוען כי מעבר לשגרת הלוחמה הקשה באזורים בהם הוצב, גם תנאי השירות הפיזיים במוצב הר דב היו קשים, כאשר לא היו במקום שירותים מסודרים ופעמים רבות לא היו מים במקלחות. בשל החיכוך המתמשך עם מפקדיו הועבר המערער, בניגוד לרצונו, למפקדת הר דב. לטענתו, גם שם לא זכה ליחס טוב ממפקדיו, שהמשיכו לסרב לבקשותיו לצאת לביתו. יחסם של המפקדים אל המערער הורע עוד יותר והם ריתקו אותו לבסיס מספר פעמים, דבר שהביא לצמצום מפגשיו עם אשתו וללחצים ומפח נפש נוספים. המערער טוען כי מצב זה גרם לו לתחושה של דיכאון ולעלייה במשקל. המערער טוען כי גם במפקדה אליה הועבר, שררו תנאי היגיינה ירודים בשירותים. על עובדות אלה אין למעשה מחלוקת.

לטענת המערער, כארבעה חודשים לאחר תחילת המשבר בינו לבין מפקדיו, החל מצבו הרפואי להתדרדר, דבר שהתבטא בשתן תכוף ומרובה, כאבי ראש וצמא. ביום 15.6.01, אושפז המערער בבית חולים הלל יפה בחדרה ואובחנה אצלו מחלת הסוכרת מסוג 1. שבועיים לאחר מכן שוחרר המערער משירותו הצבאי.

          החלטת ועדת הערעורים

3.         הוועדה קיבלה את דעתו של פרופ' לבוא, המומחה מטעם המשיב (שהינו מנהל המחלקה הפנימית בביה"ח איכילוב), לפיה דחק נפשי אינו בין הגורמים הסביבתיים המביאים לפרוץ מחלת הסוכרת. הוועדה קיבלה גם את דעת האגודה הישראלית לסוכרת לפיה פרק הזמן להריסת תאי הביתא הגורמים למחלה הינו ארוך יותר ממספר חודשים ואף מעבר לשנה וחצי, כך שלא ייתכן שלחץ נפשי של חודשים בודדים הביא לפרוץ המחלה. 

4.         הוועדה ציינה כי, באופן עקרוני, יש לגלות יחס של רוחב לב לתביעה לפי חוקי הנכים, ובמקרה של שתי אסכולות רפואיות יש להעדיף את זו התומכת בעמדת התובע. אולם הוועדה קבעה כי חוות הדעת של פרופ' גלזר (המומחה מטעם המערער, שהינו מנהל השרות לאנדוקרינולוגיה ומטבוליזם בביה"ח הדסה עין כרם) אינה מהווה אסכולה, לעומת חוות דעתו של פרופ' לבוא, המבוססת על אסכולה רפואית מוכרת ומקובלת.

5.         הוועדה ציינה כי כאשר המחלה פורצת במהלך השירות, על המערער להראות כי נסיבות שירותו הצבאי גרמו לו לדחק נפשי חריג הן מהבחינה הסובייקטיבית והן מהבחינה האובייקטיבית, כלומר - נדרש שהנסיבות והתנאים בהם היה נתון היו חריגים בעוצמתם. הוועדה קבעה כי, בעניינו של המערער, אין מדובר בארוע או מצב חריג מבחינה אובייקטיבית: לדעתה, יציאות מהבסיס בזמנים לא קבועים הינם תופעה רגילה בכל בסיס צבאי ואינם יכולים להיחשב למתח חריג, כמו גם תנאי השירות (כחייל קרבי).

בסיכומו של דבר קבעה הוועדה כי גם אם היתה מקבלת את הטענה כי קיימת אסכולה שלפיה דחק נפשי יכול להביא לפריצת מחלת הסוכרת, הרי שבמקרה זה לא הוכח קיומו של דחק נפשי חריג מן הבחינה האובייקטיבית, ולפיכך דחתה את הערעור.

תמצית טיעוני המערער

6.         המערער טוען כי שירותו כלוחם בגזרות הר דב ועזה היה שירות מתוח שכלל פעילות סביב השעון של שכיבה במארבים, סיורים רגליים וממונעים, מבצעי מעצרים וכוננות מתמדת. לטענת המערער, אופי השירות גרם לו למתח נפשי רב שהביא להתפרצות מחלת הסוכרת בגופו. המערער מבקש להסתמך על שורה של פסקי דין, כגון - ע"א 418/73 יוסף לייט נ' קצין התגמולים, משרד הבטחון, פ"ד כט(1) 136 (להלן - פרשת לייט), וע"א (חיפה) 4310/98 קצין התגמולים נ' ליאור שניידרמן, תק-מח 99(1) (להלן - פרשת שניידרמן), בהם נקבע כי תנאי שירות מתוחים, הכוללים אימונים, פעילות אינטנסיבית וחסכי שינה יוצרים קשר סיבתי בין שירות צבאי ובין התפרצותה של מחלה קונסטיטוציונלית (רדומה).

7.         המערער טוען כי תנאי ההיגיינה בגזרת הר דב, הן במוצב בו שירת תחילה והן במפקדה אליה הועבר לאחר מכן, היו ירודים ביותר. המערער מציין כי במוצב לא היו שירותים מסודרים ולא תמיד היו מים במקלחות וכי גם במפקדה אליה הועבר היו בעיות היגיינה. לתמיכה בטענתו הגיש המערער מכתב של החייל איליה נמרודי ששירת איתו באותו מוצב, בו מאשר החייל את נכונות הדברים. בעניין זה מסתמך המערער על חוות הדעת הרפואית של פרופ' גלזר, שלפיה: " שירות בתנאי צפיפות ותנאי היגיינה לא אופטימליים יכולים להגביר שכיחות של זיהומים ויראליים למיניהם." בהתבסס על דברים אלו טוען המערער כי תנאי ההיגיינה בבסיסים בהם שירת, היוו גורם מאיץ להתפתחות המחלה.

8.         המערער טוען כי לאחר שנישא, ביקש ממפקדיו לאפשר לו לצאת לעיתים תכופות יותר לביתו, אולם אלו הגיבו בקשיחות, סירבו לבקשותיו ואף ריתקוהו לבסיס. המערער טוען כי כתוצאה מההתנכלויות מצד מפקדיו נכנס לדכאון והחל להשמין. המערער תומך  טענה זו במכתבים של שלושה חיילים ששירתו עימו המעידים על נכונות הדברים (מכתבי החיילים בן-אור, ברגר ונמרודי). המערער מבקש להסתמך על פסקי הדין ע"א 137/64 גיורא וינשטיין נ' קצין התגמולים פ"ד יח(2) 510 (להלן - פרשת וינשטיין) וע"נ (חיפה) 403/02 קרסנו חיים נ' משהב"ט-אגף השיקום-ק. תגמולים, תק-של 2004(4) 6205 (להלן - פרשת קרסנו), בהם נקבע כי קיים קשר סיבתי בין מתחים ולחצים נפשיים שנגרמו כתוצאה מחיכוכים עם מפקדים או חיילים אחרים לבין התפרצות מחלת הסוכרת. לאור זאת, יש לטענת המערער לקבוע כי הדחק הנפשי והפסיכולוגי ממנו סבל הוא שהביא להתפרצות מחלה זו בגופו.

9.         המערער טוען כי ועדת הערעורים טעתה בקביעתה כי לא הוכיח דחק נפשי חריג מן הפן האובייקטיבי. לטענתו, בפרשת אביאן (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פ"ד נו(5) 732) ובפרשת קרסנו, נקבע כי לכל אדם יש סף שונה של דחק נפשי חריג. המערער טוען כי בפסקי דין אחרים נקבע קשר סיבתי משפטי בין תנאי השירות לבין התפרצות המחלה, למרות שדובר בהם על מקרים הדומים בנסיבותיהם לאלה שלו ואף חמורים פחות (פרשת וינשטיין, וכן פרשת קרסנו).

10.       המערער טוען כי הוועדה שגתה בקובעה שקיימת רק אסכולה יחידה לפיה מחלת הסוכרת אינה נגרמת או מוחמרת עקב שירות בצה"ל, מאחר ובפסקי דין אחרים התקבלה הטענה כי דחק נפשי יכול לגרום להתפרצות המחלה.

11.       המערער טוען כי טעתה הוועדה בהחלטתה שלא להעניק משקל לתנאים ההיגיינים ששררו בבסיסים בהם שירת בגזרת הר דב. לטענתו, טעתה הוועדה בקובעה שאין בפניה ראייה כי נגרם לו זיהום ויראלי, משום שהגיע לבית החולים לאחר שכבר התפרצה אצלו מחלת הסוכרת ולכן סביר להניח כי הזיהום הויראלי נעלם ואת מקומו תפסה המחלה.

12.       המערער טוען כי הוועדה טעתה בדחותה את טענתו בדבר הקשר בין שירות ב"קווים חמים" לבין הדחק הנפשי המביא להתפרצות המחלה. המערער טוען כי גם אם חיילים רבים שוהים בתנאים דומים, אין מדובר בתנאי שירות רגילים שכן פעילות מבצעית ב"גזרות חמות" גורמת לכל חייל מתח, עליו הוא מגיב בצורה אחרת.

עיקר טיעוני המשיב

13.       המשיב טוען כי המערער לא הוכיח כי נפגע מזיהום ויראלי כלשהו במהלך שירותו הצבאי, ובכל מקרה לא הוכיח קשר בין התנאים התברואתים בבסיס לבין הזיהום הויראלי. המשיב מדגיש כי תנאים סניטאריים ירודים - כשלעצמם - לא הוכרו כגורמים למחלת הסוכרת, ועל כל פנים, המערער לא הראה כי לקה בזיהום ולכן אין משמעות לאפשרות התיאורטית שמחלתו נגרמה מזיהום ויראלי.